ירושלמי- הלילה הוא הזדמנות

"ק?וּמוּ צְּאוּ? מִתּ?וֹךְ עַמִּ?י"
פרעה גרש אותם בחצות הלילה, אבל מתי בפועל יצאו ישראל ממצרים? כמובן ביום – "בְּעֶ?צֶם? הַיּ?וֹם הַזֶּ?ה יָ?צְא?וּ", אבל מתי ביום?
בבבלי (ברכות ד) אומרים שיצאו בתחילת הבוקר. לעומת זאת, בירושלמי (פסחים י ו) אומרים שיצאו בחצות היום.

בבבלי אומרים שיצאו בתחילת הבוקר, כי מבינים שבעצם הגאולה התחילה בחצות לילה, אבל לא היתה זו גאולה לגמרי, כי לא שמעו להם לצאת בפועל עד בוקר. בבבלי (שם) קוראים לגאולת הלילה "גאולה לאו מעלייתא", כלומר גאולה חסרה. לכן, מיד כאשר הוסר החסרון של חשכת הלילה – יצאו ממצרים.

בירושלמי מגדירים אחרת את גאולת הלילה:
אמר רבי לוי: כשם שניתן כח בקולו של משה כך ניתן כח בקולו של פרעה, והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום, ומה היה אומר? 'קומו צאו מתוך עמי'! לשעבר הייתם עבדי פרעה, מיכן והילך אתם עבדי ה'! באותה שעה היו אומרים: 'הללויה הללו עבדי ה' ' - ולא עבדי פרעה."
בלילה היתה גאולה רוחנית, נעשינו עבדי ה'. הלילה הוא הזמן בו נפגשים עם השמים. "הַבֶּט־נָ?א הַשָּׁמַ?יְמָה וּסְפֹר? הַכּ?וֹכָבִ?ים". גם בגאולה - המפגש עם השמים היה בלילה.
נמצא שבחצות לילה התקיים הפרק הראשון בהלל "הללו עבדי ה'", ובחצות היום התקיים הפרק השני "בצאת ישראל ממצרים".
אם כן, לפי הירושלמי יש כאן שני שלבים, של לילה ושל יום, שמים וארץ, ובכל אחד מהם היתה הגאולה בשיאו – בחצות.

"בְּמַחֲשַׁכִּ?ים הוֹשִׁיבַ?נִי" זה תלמוד בבלי. בבבלי מבינים שהלילה הוא זמן של חסרון. באמת העוצמה של התלמוד הבבלי - המפגש עם הפרטים - מתאפשר בזכות החסרון הזה, המסתיר את האור הכללי.

בירושלמי מבינים שהלילה הוא מפגש עם המציאות השמימית העליונה, שמתוכה באים אל היום, בו נפגשים עם חיי הארץ.

לסיכום: נחלקו התלמודים האם הלילה הוא חסרון, העדר אור, או שההגדרה היא חיובית - זמן בו נפגשים עם השמים.
בהתאם לכך נחלקו במהות גאולת הלילה, ובזמן גאולת היום.